משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ה׳:ב׳

2 הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת – המשנה חורגת מנושא הדיון. עד עתה עסקנו בטבל דמאי, ועתה בוודאי, שממנו מפרישים גם תרומה רגילה. אלא שמשנה זו צמודה לקודמתה וקובעת את צורת ההפרשה, באותו סגנון ובאותה דרך. ההבדל הוא שבמשנה ב מדובר בהפרשת תרומה בנוסף לתרומת מעשר, ואולי גם לחלה להלן.

3 נוטל אחד משלשים ושלושה ושלוש – שלושה אחוזים מהלחם; את החישוב נברר להלן, ואומר אחד ממאה – מכל הלחם, ממה שיש כן – כאן, במה שהפרשתי, הרי זה בצד זה חולין – כרגע הוא מוגדר כחולין, כדי להבדילו מהתרומה הגדולה שתופרש להלן, ושאר תרומה על הכל – כל השאר הוא התרומה הגדולה.

4 מה – צריך להיות מאה, חולין שיש כן – אחד ממאה, מה שהופרש לפני רגע והוגדר כ"חולין", ונמצא כאן: הרי זה בצד זה מעשר – יהא מעשר ראשון, כלומר יהא חלק מהמעשר הראשון, ושאר מעשר סמוך לו – יתר המעשר הראשון שעליי לתת הוא מה שנמצא בצד אותו מעשר. עד עכשיו הוגדרו התרומה והמעשר.

5 זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו – אותו חלק של אחד ממאה, שבתחילה היה טבל ואחר כך מעשר, יוקדש לתרומת מעשר, ושאר חלה – בכתב יד קופמן נוספו המילים מן הצד, וזו תוספת של המעתיק. אין כאן מחלוקת הלכתית, אלא שאלה במה המשנה עוסקת. אם מדובר בלוקח מנחתום, כמו במשנה הקודמת, אזי יש להפריש גם חלה. אבל אם מדובר בסתם הפרשה מטבל, אין כאן חובת חלה וזו חלה רק מאוחר יותר, בזמן האפייה. כפי שנראה להלן, אכן הכמות של 3% שנזכרה אינה מיועדת גם לחלה. ומעשר שיני בצפונו ובדרומו ומחולל על המעות – כמו שאמרנו במשנה הקודמת יש לפדות את המעשר השני.

6 תרומה גדולה היא בין אחד לארבעים ב"עין יפה" לאחד משישים, ומידה בינונית היא אחד מחמישים 2% משנה, תרומות פ"ד מ"ג. לדעת בית שמאי עין יפה היא אחד משלושים. הכמות של 3% מספיקה לתרומת מעשר 1% ולתרומה בעין בינונית 2%, אבל אין בה ביטוי לכך שלאחר הורדת התרומה תרומת המעשר היא רק 0.98% מכלל היבול. אם כן, משנתנו אינה לוקחת בחשבון הפרשה של חלה.

7 אבל בתוספתא פ"ה ה"ו ובירושלמי כה ע"א נקבע שצריך לקחת אחד מעשרים ומתוארת הפרשת חלה של אחד חלקי ארבעים ושמונה. באותם עדי נוסח שהוסיפו במשנתנו "והשאר חלה" נגררו אחר המשנה הקודמת, וב- 3% שהופרשו אין די להפרשת חלה.

8 אין במשנה דיון במעשר עני; אותו יש להפריש במקום מעשר שני, ואין לפדותו. המשנה אינה עוסקת בו כנראה משלוש סיבות. הראשונה שהוא נדיר מיתר המעשרות פעם בשלוש שנים; השנייה שמבחינה סגנונית הייתה הכנסתו למשנה מחייבת הכבדת יתר, שכן לא כל שנה מפרישים אותו, והסיבה השלישית היא התלות במשנה הקודמת. שם נעדר מעשר עני, שכן עמי הארץ הרימו אותו, ועתה הוא נעדר גם מתוך גרירה מהמשנה הקודמת.

9 כאמור המשנה עוסקת בוודאי ונזכרת הפרשת מעשר, אך לא נאמר שיש לתת את המעשר ללוי. גם במשנה הקודמת לא נאמר במפורש שיש לתת את המעשר ללוי. במבוא העלינו את המסורות השונות בדבר השאלה האם את מעשר הדמאי יש לתת ללוי, או שהבעל פטור מכך אפילו מלכתחילה. הבאנו סדרת משניות שבהן נתינת המעשר אינה נזכרת וטענו כי המשניות אינן עוסקות בכך, אך אין בכך משום פטור מנתינת המעשר ללוי. אלא שנתינת המעשר נותרה כחוב כספי ובדרך כלל הוא בוצע לאחר זמן בזמן ביעור מעשרות. משנתנו היא ראיה לכך. אצלנו מדובר בוודאי, ואין כל ספק ש"חבר" צריך להרים את המעשר ולתת אותו ללוי או לכוהן. אף על פי כן המשנה אינה אומרת זאת.

10 המשנה גם אינה אומרת שנותנים את התרומה ותרומת המעשר לכוהן. אין זאת אלא שהמשנה עוסקת רק במרכיב המצווה שהוא "קריאת השם", והנתינה עצמה היא ציווי אחר שאינו נזכר אלא במשניות מעטות.